פסק דין שניתן לאחרונה בבית המשפט המחוזי – קבע כי בסכסוך שבין בני זוג, דירה הרשומה על שם שניהם בחלקים שווים תחולק כלהלן: האישה תקבל 65% מהדירה והאיש 35%. לכאורה מדובר בחוסר שוויון "שזועק לשמיים". מכיוון שאין מדובר במקרה ספציפי אלא במגמה במשפט הישראלי (ומכיוון שאני ייצגתי את האישה) אני מתכוון בשורות הבאות להסביר בקצרה
לאחר דיונים משפטיים של 16 שנים, הכריע בג"צ: לאשה מגיע חצי מן הדירה. בג"צ ביטל פסק דין של בית הדין האזורי בת"א ושל בית הדין הרבני הגדול, לאור כך שלא הוחלו בהם ההלכות בנושא חזקת השיתוף. בניגוד למנהגו של בג"צ שלא להתערב בהחלטות בית הדין הרבני, הרי שראה לסטות ולהתערב, מקום שבו בית הדין הרבני
הסכם ממון נועד להסדיר את כל הקשור בהיבטים הממוניים/הרכושיים של הצדדים, למקרה של פקיעת הנישואין (גירושין, פטירה), ובאופן עקרוני הסכם ממון צופה פני עתיד ונועד למנוע מחלוקות עתידיות בכל הקשור למערכת היחסים הרכושית בין בני הזוג, וכאשר הסכם ממון נערך לקראת ה גירושין, מטרתו לבטא את ההסדר הרכושי אליו מגיעים הצדדים עם "הפרדת החבילה". ניתן
באופן רגיל, דירת המגורים נרכשת ע"י שני בני הזוג, בסמוך או לאחר נישואיהם, ממומנת ממקורות כספיים של שני בני הזוג (לרבות: חסכונות, עזרה מהמשפחות, משכנתא), ונרשמת בלשכת רישום המקרקעין ע"ש שניהם. במקרים כאלו אין מחלוקת לגבי שיתוף שני בני הזוג בדירה. הבעיה הינה לגבי דירת מגורים שנרכשה ע"י אחד מבני הזוג טרם הנישואין ונרשמה
